ליליאן וולד מאמצת את רעיונותיה של ג׳וזפין שו לואל

→ הקודםהבא ←

מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י

נוסף על עבודתה עם שו לואל להשגת סעד למטופליה בחורף הקשה של 1893–1894, פעלה וולד גם לתמוך בדחיפה הפילוסופית של ג׳וזפין שו לואל להפיכת הצדקה למדעית. וולד הגיעה לשתף חלק מאמונותיה של לואל, אם לא את כולן, כתוצאה מהכשרתה וניסיונה בתחום.

כאחות מבקרת השתכנעה וולד שלא מספיק לעזור לעניים מדי יום בעבודות שהן בגדר צדקה או חסד. למעשה, שנאה את עצם הרעיון של צדקה מסורתית, ובעיניה היא משפילה ומבזה את מי שמקבל אותה. במקום זאת, בעבודתה בקרב העניים, הגיעה להאמין שכל בני האדם ראויים לרמת חיים הוגנת, לאיכות חיים טובה יותר ולהזדמנות שווה להרים את עצמם. היא רצתה לא פחות מאשר למגר את העוול והאומללות שנגרמים מחיים בתחתית החברה. היא רצתה לשנות את מה שאומר להיות עני.

אחת הדרכים שבהן יכלה וולד לעשות זאת הייתה להבטיח שהכסף והשירותים המסופקים לעניים יהיו זמינים באופן סדיר ורציף. אפשר היה להשיג זאת בהקמת גופים יציבים וקבועים שמאוישים באנשי מקצוע בשכונות מוכות עוני. מוסדות אלה יאפשרו לחברה לספק עזרה בלי התנשאות, ויאפשרו לעניים לשמור על גאוותם ועל כבודם האנושי. אילו יכלו ליליאן וולד ועמיתיה לפעילות החברתית להגשים את חזונן, העניים כבר לא היו צריכים להתחנן ולהתמודד עם השפלה כדי לקבל גישה למשאבים שיאפשרו להם לשרוד.

אף שהייתה נואמת בעל כורחה, קיבלה וולד הזדמנויות לשאת נאומים כדי להפיץ את אמונתה (ושל ג׳וזפין שו לואל) שעל החברה לספק גופים קבועים המאוישים באנשי מקצוע עבור העניים. הנושא הזה היה נושאם של לפחות שני נאומים שנשאה בשנות ה-90. כמה חודשים בלבד לפני שעברה לרחוב הנרי נאמה בבית הכנסת אמנו-אל, שהיה אז מבנה בית הכנסת הגדול ביותר באמריקה, בשדרה החמישית ובקרן רחוב 43 המזרחי.

כאן פנתה וולד אל הסניף של ניו יורק של המועצה הלאומית של נשים יהודיות, קבוצה שמניין חבריה הכולל היה 170. נושאה היה "ביקורי ידידות בקרב העניים". בנאום הצהירה שהדרך הטובה ביותר לברר מה העניים צריכים היא שצוות מוכשר מקצועית יבקר אותם בבתיהם, יתבונן ויאסוף נתונים מהביקורים ואחר כך ינסח דוחות על סמך הנתונים. תמכו בה שתי נשים אחרות באסיפה, ש"דיברו בעד הפיכת עבודת הצדקה לנושא ללימוד ובעד ארגון שיטתי של כל העבודה בתחום".

וולד תיארה כיצד פועל סוג הצדקה החדש והמאורגן בנאום נוסף שנשאה בדצמבר 1897, הפעם בפני האיחוד החברתי המתודיסטי, מועדון שהוקם ב-1887 "'כדי לקדם מגע חברתי ורוח של יוזמה נוצרית בין חברי הכנסיות והקהילות המתודיסטיות בעיר הזאת'". בערב שבו נאמה וולד נפגש המועדון "בחדר האוכל האחורי של מלון סנט דניס, רחוב 11 וברודווי". שם דנו היא ושלושה נואמים נוספים בנושא "נשים בתחומים רבים: מה עשו ומה הן עושות… מצוקותיהן וצורכיהן". וולד ניצלה את זמנה כדי להציג היסטוריה ותיאור קצרים של בתי קהילה ושל תנועת בתי הקהילה בכלל, ולדבר במיוחד על עבודתה שלה ושל הנשים האחרות בבית הקהילה של האחיות. היא הדגישה שהיא ומי שאיישו את בית הקהילה "עברו הכשרה מקצועית" כאחיות. היא הדגישה גם את מהימנותו ועקביותו של בית הקהילה ואת העובדה שהשירות ניתן בלי התנשאות: "הן חיו עם האנשים ובקרבם כשכנותיהם, טיפלו בהם כשחלו, החליפו איתם ביקורים, ועשו כל שביכולתן כדי להאיר את חייהם בלי לאמץ בשום מידה את עמדת מחלקות הצדקה."

וולד הצטרפה גם לג׳וזפין שו לואל בחתימה על טיעונים כתובים התומכים במאמצי צדקה מדעית מסוימים. בפברואר 1899 פרסמו היא, שו ואליזבת ס. וויליאמס מבית הקהילה האקדמי "הצהרה בנוגע לסבל שנגרם בגלל הקור העז והסערות של פברואר, והמאמצים להקל עליו". בהצהרה חזרו על טענתן ש"יש לתרום כסף באופן סדיר ושיטתי ולא להחזיק אותו אחד עשר חודשים ולשפוך אותו בשפע בחודש השנים עשר". שלוש הנשים סיפקו דוגמאות חיות ודרמטיות לכך שהמערכת הישנה של הצדקה לא רק לא יעילה, אלא גם מזיקה. בתקופת קור אחרונה, "כשפורסם ברבים שסכומי עתק ניתנו כדי 'לספק סעד'", העניים, "שפותו לצאת מבתיהם", הלכו "מרחקים ארוכים" והמתינו "בקור שעות להזמנת אוכל או דלק", מה שגרם ל"סבל רב ובמקרים לא מעטים למחלה ולמוות".
וולד, שו ווילאמס טענו בהצהרה ש"הדרך האמיתית לוודא שהעניים לא יסבלו כשיתעורר מצב חירום היא לחזק, בתרומות נדיבות, את האגודות שעובדות כל העת ומנסות לעזור להם". לאגודות האלה, אמרו, "צריך לספק הרבה כסף והרבה עובדות, שילמדו להכיר את הפרטים ולכן יוכלו לעזור להם ביעילות כשיתעורר מצב החירום".

נכתב ב-2016